<h1>ספר התרומות שער י"א חלק ב'</h1>
<h2>דף כז:</h2>
גרסינן בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ג ע"ב] ר' יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת ראיה בלא ידיעה ידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר. ראיה בלא ידיעה כיצד, מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבאו ויעידו, זו היא ראיה בלא ידיעה. ידיעה בלא ראיה כיצד, מנה הודה לי בפני פלוני ופלוני זו היא ידיעה בלא ראיה. וגרסינן עלה [ל"ד ע"א] יתיב רב יהודה וקא מבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מאי, א"ל רב המנונא והלה מה טוען, אי דאמר להד"מ הוחזק כפרן, ואי דאמר במתנה נתתם לי, כי אתו עדים מאי הוי. דאע"ג דאמרינן לעיל דבדיני ממונות מתקיימת עדות של ראיה בלא ידיעה וכיצד כגון שראו שמנה לו מנה ואינם יודעים אם הוא הלואה או מתנה, התם מיירי בשכפר לגמרי ואמר להד"מ וכיון שיש עדים שכן היה שמנה בפניהם הוחזק כפרן בדבר, אבל היה בא בטענה שאין מכחיש אותם, אלא שאומר במתנה קבלתים מזה לא תתקיים ראיה בלא ידיעה ונאמן בטענתו. ומכאן למדנו דהיכא שכפר בהלואה דאמר להד"מ ואתו סהדי דמנה זוזי לחבריה באפיהו ולא ידעי הנך סהדי אי הלואה יהבינון אי פרעון פרעינהו או מתנה יהבינון ניהליה, וא"ל הב לי מנה דיהבית, וא"ל אידך להד"מ הוחזק כפרן, ואפילו יטעון אחר כך פרעתי לא מהימן, ואין לשכנגדו שום שבועה וכדלקמן [שער י"ב], דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומחייב לשלומי.
ואפילו בעדות מיוחדת יהיה מוחזק כפרן. כיצד, כגון שאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה [ואין רואין זה את זה, אפילו הכי אי אמר להד"מ] הוחזק כפרן כאלו ראו בבת אחת. והכי איתה במסכת מכות [ו' ע"ב] דעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות. וכתב הראב"ד ז"ל בפירושיו איכא דקשיא ליה התם מאי דקמ"ל, השתא הלואה אחר הלואה [סנהדרין ל' ע"ב] דלא מסהדי בחד מנה דמצטרפי סהדותייהו, עדות מיוחדת דבחד מנה קא מסהדי פשיטא דמצטרפי. ומתרצי לה רבוואתה דהאי מילתא דעדות מיוחדת דמכות מיירי כההיא דשבועות דעדים רואים אותו מבחוץ, וטובא קמ"ל בעדות מיוחדת דהכא בהלואה אחר הלואה כל חד וחד ידע דבהלואה שקל חד מנה, אבל הא אשמעינן דאע"ג דמנה לו סתם ועדים רואים אותו מבחוץ בעדות מיוחדת אי אמר להד"מ הוחזק כפרן כאלו ראו בבת אחת. ולעולם לא נחזיקהו בכפרן עד שיכפור בב"ד ויבאו עדים ויכחישוהו וכעובדא דכלתיה דר' שבתאי דאיתיה בבא מציעא פרק קמא [י"ז ע"א]. מיהו אי טען מתחלה אין מנה מנית לי מיהו ההוא מנה במתנה נתתו לי, אי נמי זוזי הוה מסיקנא בך ושקליתהו בפרעון חובי, בכולהו פטור מלשלם, מיהו משתבע היסת דלית ליה גביה ולא מידי.
גם יש לנו לדבר אם הכמין עדיו מבחוץ ושמעו שנתנם לו בתורת הלואה וכשתבעם ממנו לא טען הוא להד"ם, שאם היה טוען כך בודאי הוחזק כפרן, אבל טען שהיה חייב לו, ומפני שלא היה רואה עדים הודה לו כל מה שרצה כדי להציל את שלו ממנו. בהא ודאי מיסתברא דמהימן, דעדי הכמנה בדיני ממונות לא חיישינן להו אלא לגבי להד"מ שנחזיקנו בכפרן אבל לחיובי בממונא אי טעין מידי דלא מכחיש סהדותיהו מסתברא דמהימן, שאין מכמינים עדים אלא למסית ומדיח [סנהדרין ס"ז ע"א]. וראיה לדבר הא דעדים רואין אותו מבחוץ, דאמרינן אי אמר במתנה נתתם לי כי עדים רואים אותו מבחוץ מאי הוי, דהא אמר להו אין שקלי ודידי שקלי, ואפילו כשנתנם לו בתורת הלואה ושמעו העדים והוא לא הרגיש בהם יכול לומר בתורת פרעון שקלתינהו, שהייתי סומך שיהיו ב"ד מאמינים אותי בהפה שאסר הוא הפה שהתיר ועביד איניש דינא לנפשיה [ב"ק כ"ז ע"ב] במקום דאיכא פסידא, והוא היה פקח שהודה לו מה שרצה בינו לבינו כדי להציל את שלו, וכדאשכחן [ב"ב נ"א ע"א] בבעל שלוה מאשתו ואדון שלוה מעבדו דמצי למטען להו לגלויי זוזי הוא דבעאי, ואע"ג דעביד נפשיה עבד לוה לאיש מלוה, וכדאמרינן בכתובות [ק"י ע"א] זה היה פקח שמכר לו את השדה שיכול למשכנו עליו, אלמא אמרינן כל כי האי מילתא עביד איניש להתחכם ולהוציא מחבירו ממון שהוא חייב לו בלא עדים. והלכך משתבע היסת דבפרעון חובו שקלינהו ושלא הודה לו בהלואה אלא להציל את שלו ומפטר. וכן נראה עיקר והכי איסכימו רובא דרבוותא ז"ל.
